יש לשלם עד 10 ימים מיום המכירה.
אין אפשרות לבטל הצעות.
משתמש שלא יעמוד בתנאים אלו יחסם לאלתר.
תשלום על המכירה ניתן להעביר בכמה דרכים:
1. באשראי, בקישור הנשלח לאחר המכירה.
2. פייפל, בתוספת עמלה של 5 אחוז.
3. ביט.
4. העברה בנקאית.
5. מזומן.
אנו מבקשים מכל הלקוחות והמתעניינים, בבקשה את כל השאלות והקושיות לגבי הפריטים לשאול לפני המכירה ולא אחרי.
We ask all customers and interested parties, please all questions and difficulties regarding the items to ask before the sale and not after.
כמו כן: אפשר לבקש מאיתנו עוד תמונות לפריטים שאתם מעוניינים לרכוש וכן פרטים נוספים על מצב הפריט.
Also: You can ask us for more pictures for the items you are interested in purchasing as well as more details about the condition of the item.
לקוחות שלא ישלמו תוך 12 ימי עסקים מיום המכירה ייחסמו ולא יוכלו לקנות אצלנו במכירות הבאות. Customers who do not pay within 12 business days from the date of sale will be blocked and will not be able to buy from us at subsequent sales
התשלום לפי שער היציג ביום המכירה או ביום התשלום, הגבוה מביניהם!!
Payment according to the representative rate on the day of sale or on the day of payment, whichever is higher
שימו לב למרות התיאור באנגלית, בכל מקרה של בעיה התיאור בעברית הוא הקובע!!
The English description in the catalog is intended for the convenience of buyers who do not speak Hebrew, however, the English text lacks information about the items. Therefore it is very worthwhile to review the description of the items in Hebrew. And the description in Hebrew is decisive!
|
LOT 2:
ספר סגולה! פלא פלאים!!! הספר הראשון שנדפס בסלאוויטא!!!! ידועים ברשומות 4 עותקים מכל מהדורה זו בספריות העולם. חומש ...
more...
|
|
|
Sold for: $2,000 (₪7,340)
₪7,340
Start price:
$
2,000
Buyer's Premium: 23%
More details
|
ספר סגולה! פלא פלאים!!! הספר הראשון שנדפס בסלאוויטא!!!! ידועים ברשומות 4 עותקים מכל מהדורה זו בספריות העולם. חומש אור החיים סלאוויטא תקנ"א. חומש ויקרא בכריכה מקורית.
כריכה מקורית עם הזהבות. נדיר. שדרה חדשה. עותק משוקם חלקית, חסר 3 דפים בלבד כולל השער שהושלם בצילום. ניתן להשלים בצילום מספריית חב"ד את כל ה3 דפים בלבד. נקבי עש ותעלות קלות. שיקום מקצועי ל3 דפים, פגעי שוליים, מעט פגיעה בטקסט. מצב טוב.
דפוס סלאוויטא, נתייסד בשנת תקנ"א על ידי הרה"ק רבי משה שפירא זי"ע שכיהן כרב ואב"ד 'סלאוויטא'. בספר 'סיפורים נוראים' מובא מעשה פלא שכונן את דפוס ידוע זה. כשעלה בדעת רבי משה לכונן בית דפוס, קם ונסע להרה"ק בעל התניא זי"ע להתייעץ עמו ולשמוע את חוות דעתו. בעל התניא הסכים על ידו וברכו בברכת 'עלה והצלח'.
רבי משה פירט לפני הבעל התניא את חששותיו על העיכובים שיעמדו לפניו בכינון בית הדפוס מחמת שההוצאות המרובות יעלו סכום עתק. והרישיון להפעיל בית דפוס צריכים להשיג משר המדינה ואף הוא מגיע לעלויות גבוהות. הבעל התניא עודדו וחיזקו לבל יירתע מסכם ההוצאות, ובקשר לרישיון ייעץ לו שיפנה אל העיר "מאהלאב" שם ימצא מלמד תינוקות בשם 'ישראל' ועימו ייסע יחדיו להעיר 'וווילנא' ושמה ידיג את הרישיון בקלות ובלי שום טרחה יתירה על הצד היותר טוב.
ואף שדברי הבעל התניא רחוקים היו מאוד מהשכל האנושי. כי הרי מקומו של השר הממונה על הרישיונות אינו בכלל בעיר ווילנא. אך מחמת אמונתו החזקה בדברי הבעל התניא לא הרהר אחריו כלל ותיכף ומיד הועיד פניו להעיר מאהלאב.
כאשר נכנס ר' משה העירה וסיפר לפני בני המקום את דבר הבעל התניא. התפלאו מאוד אנשי העיר כי הרי מקום מושבו ומגרי השר אינו בווילנא, ושנית שלע עלה בזכרם מלמד בשם ישראל. לאחר חיפוש מדוקדק מצאו מלמד תינוקות בשם 'ישראל', אך מלמד זה היה רחוק כמזרח למערב מהוויות העולם ואינו יודע לדבר כי אם בלשוןם הקודש בלבד. אולם מחמת גודל אמונת הצדיקים שהיתה מושרשת בבני העיר. הרהיבו עוז בנפשם וניגשו אל המלמד הלזה וסיפרו לו את דבר השליחות.
כשמוע מהם המלמד את דבריהם, התחיל לצחוק מהם באמרו: וכי לא מצאתם לכם אדם אחר להתל בו חוץ ממני? והוא יושיע את האברך הלזה בהשגת רישיון? והרי אין בפי מילה בלשון עם זר שאוכל לבוא בדברים עם בני עם המדינה, אתמהה. אולם לא עזרו לו כל תשובותיו. כך הורה רבי וכך נעשה. הבהירו. הסכים המלמד לדבריהם ויססעו שניהם יחדיו אל העיר ווילנא. עם הגיעם פנו האורחים אל בית הגביר ר' מאיר רפאל'ס. ר' מאיר קיבלם בסבר פנים יפות ושאלם לפשר בואם. סיפר ר' משה את השתלשלות הענינים לפני ר' רפאל אולם גם הוא לא ירד לסוף דעתו של הבעל התניא ולא הבין מהיכן תצמח להם הישועה מהעיר ווילנא.
ישבו הני תרי האנשים ר' משה והמלמד ר' ישראל מיום רביעי – יום בואם להעיר עד ליום שבת קודש כשטווח הנראה, לא נרשמת שום התקדמות וגם רמז למה כיוון בדברין הבעל התניא.
כל השבת רטן המלמד ר' ישראל על דבר בואו לריק ולחינם ופניו היו זועפים על הצרה הלזאת שנקרתה לפניו. ר' רפאל בראותו את מצב רוחו הציע לפניו לצאת לשאוף אוויר צח ולראות את רחובות העיר המוריקים. בעודם מתהלכים באחד הרחובות עובר למולם שר גדול, וכאשר בא למולם השר פנים אל פנים התבונן היטב השר בפניו של המלמד. השר המשיך בהליכתו בתוך הגן ושניהם המשיכו אף לטייל בו ומידי פעם בפעם נפגשו עיניהם זו בזו.
לפתע פנה השר אל המלמד: הינך מכיר אותי? ענה המלמד בפליאה וכי מהיכן איש דל ונבזה כמוני יכיר שרים גדולים. השיב לו השר האם אתה מתושבי 'שקלאוו? ענה לו המלמד, לא. מקום מגוריי היא מאהלאב. אולם השר התעקש בדעתו כי מקום מגוריו אינו אלא שקלאוו. לפתע נזכר המלמד, אכן לפני עשרים שנה הייתי מתושבי שקלאוו.
נענה השר: כבר עברו מאז עשרים שנה, אולם בתוככי זכרוני הנך חקוק לטובה, ורצוני לעשות לך טובות גדולות. בוודאי זוכר אתה את אותו יהודי מתושבי העיר שקלאוו שכך וכך שמו ושם אביו ושם משפחתו ענה לו המלמד: אנכי הוא אותו יהודי. אמר לו השר ואם נזכרת ממני, בוודאי גם תזכור את הטובה הגדולה שעשית לי. וכה סיפר: אני הייתי מתושבי עירכם ופעם נכשלתי בעוון אחד והכו אותי הקהל בשוטים עד שדמי שתת לארץ. אחר כך העמידו אותי בעמוד הקלון שליד בית המדרש הגדול ונעלו אותי במנעול, וכל בני העיר שהלכו להתפלל רקקו בפני וקיללו אותי. עד שמרוב הבזיונות הייתי קרוב למות מחיים. ואתה ברחמיך וטוב לבך ושברת את המנעול והוצאת אותי לחפשי ממות לחיים. מגודל הביזיון ברחתי לנפשי עד שבאתי לעיר המלוכה פעטערבורג והמרתי שם את דתי. נתגדלתי שם ונתרוממתי עד שכעת אני שר גדול, וחפץ אני לגמול אתך טובה תחת טובה. לכן אתן לך עכשיו אלף אדומים לצרכיך האישיים. ובכל שנה תוכל לקבל שוב אלף אדומים.
שאל לו השר מה עסקך כאן? סיפר לו ישראל כי בא לכאן בעבור הרישיון של בית הדפוס של הרב מסלאוויטא ענה לו השר הרי זה דבר קטן ופעוט. תיכף הנפיק בשבילו רישיון.
כשחזר המלמד אל הגביר לא יכל המלמד לפצות את פיו מרוב שמחה עד ששבה אליו רוחו וסיפר להם את כל הפלא הנורא והראה להם את אלף האדומים, ואת הרישיון לבית הדפוס שהעניק לו השר עבור רבי משה. משם נסע רבי משה מסלאוויטא לדרכו והצליח מאוד בעסק הדפוס והמלמד נסע לביתו בשמחה וטוב לבב.
שמו של רבי משה שפירא נזכר במפורש רק משנת 1808, אך הוא היה מייסדו של הדפוס מראשיתו בשנת תקנ"א, בהוראת אביו רבי פנחס מקוריץ , ובעל התניא זיע"א.
לפנינו הספר הראשון שעלה בסלאוויטא על מזבח הדפוס. לא נראה אף חלק מספר זה במכירות פומביות מעולם וידועים כאמור רק 4 עותקים ברשומות בעולם.
סגולת 'אור החיים'
כפי המובא בספה"ק הרה"ק רבי פנחס מקאריץ התבטא פעם ואמר כי לימוד בספר אור החיים מסוגל הוא לנשמה כמו לימוד הזוהר הקדוש כי רשב"י היה נשמת משיח בדורו וכן האור החיים היה נשמת משיח בדורו אי לכך פקד הרה"ק רבי פנחס על בניו שידפיסו בכל שנה את הספר הקדוש אור החיים ואז ינצלו מכל פגע רע ואכן הם קיימו את פקודתו אך אחר שנתרבו כל כך ספרי אור החיים עד שלא נמצא להם קונים חדלו בניו להדפיסם ובאותה שה שהפסיקו להדפיס את ספרי האור החיים העלילו עליהם את העלילה ונאסרו במאסר. (מגדל עוז עמ' רסח).
ואכן ידועות היום מהדורות רבות של חומש עם אור החיים דפוס סלאוויטא הראשונה נדפסה בשנת תקנ"א שהיא שנת יסוד הדפוס בסלאוויטא משערים כי הוא הספר הראשון שהדפיסו בסלאוויטא.
ובשנת תקפ"ג מסר הרה"ק רבי משה את בית הדפוס לבניו הקדושים רבי שמואל אבא ורבי פנחס זי"ע והם המשיכו העבודת הקודש של אביהם.
היסטוריה של הדפוס בסלאוויטא:
בחודש מרץ 1838 – אדר תקצ"ח עצרה כלל ישראל את פעימת ליבם ונעתקה נשמתם מאפם, עת אשר הובלו האחים הקדושים והטהורים לעונש המפורסם "מעמד ההלקאה" בידי זדים ארורים באכזריות וחמת רצח.
ביום 3 ביוני 1835 – י"ח סיון תקצ"ה, עת דרכו כפות רגלי לייב צאגנער שמש בית הכנסת של החייטים בעיר סלאוויטא על מפתן בית הכנסת לעת תפלת מנחה, הופתע לראות את גוויית האיש לייזר פראטאגאין תלויה על הקורה. השמש שנבהל למראה האדם המת, הזעיק את רופא העיר, את נציג המשטרה ואת חבר ועד הקהילה היהודית. הם בדקו את הגויה ולא נמצאו בה כל סימני אלימות וגם על בגדיו לא נמצא כל כתמי דם. ברור היה לכל כי אותו האיש איבד עצמו לדעת. לא רק הרופא והשוטר המקומי בדקו את הגופה, אלא גם משלחת מומחים מהעיר זסלאב הסמוכה. כולם הגיעו למסקנה שמדובר היה בהתאבדות. פרוטאגין נהג להשתכר ולפגוע באשתו, מדלת העם היה וסבל מדכאונות ומרירות והקהילה החליטה להטיל עליו חרם. הדבר הכניסו לדיכאון וכנראה בשל כך החליט לשים קץ לחייו. והגופה הובלה לקבורה.
לכאורה תיק סגור. סוף סיפור. אולם כעת נעבור אל ראשית התייסדות הדפוס ואופן הקמתו בשביל לקבל את התמונה המלאה.
דפוס סלאוויטא, נתייסד בשנת תקנ"א על ידי הרה"ק רבי משה שפירא זי"ע שכיהן כרב ואב"ד 'סלאוויטא'. בספר 'סיפורים נוראים' מובא מעשה פלא שכונן את דפוס ידוע זה. כשעלה בדעת רבי משה לכונן בית דפוס, קם ונסע להרה"ק בעל התניא זי"ע להתייעץ עמו ולשמוע את חוות דעתו. בעל התניא הסכים על ידו וברכו בברכת 'עלה והצלח'.
רבי משה פירט לפני הבעל התניא את חששותיו על העיכובים שיעמדו לפניו בכינון בית הדפוס מחמת שההוצאות המרובות יעלו סכום עתק. והרישיון להפעיל בית דפוס צריכים להשיג משר המדינה ואף הוא מגיע לעלויות גבוהות. הבעל התניא עודדו וחיזקו לבל יירתע מסכם ההוצאות, ובקשר לרישיון ייעץ לו שיפנה אל העיר "מאהלאב" שם ימצא מלמד תינוקות בשם 'ישראל' ועימו ייסע יחדיו להעיר 'וווילנא' ושמה ידיג את הרישיון בקלות ובלי שום טרחה יתירה על הצד היותר טוב.
ואף שדברי הבעל התניא רחוקים היו מאוד מהשכל האנושי. כי הרי מקומו של השר הממונה על הרישיונות אינו בכלל בעיר ווילנא. אך מחמת אמונתו החזקה בדברי הבעל התניא לא הרהר אחריו כלל ותיכף ומיד הועיד פניו להעיר מאהלאב.
כאשר נכנס ר' משה העירה וסיפר לפני בני המקום את דבר הבעל התניא. התפלאו מאוד אנשי העיר כי הרי מקום מושבו ומגרי השר אינו בווילנא, ושנית שלע עלה בזכרם מלמד בשם ישראל. לאחר חיפוש מדוקדק מצאו מלמד תינוקות בשם 'ישראל', אך מלמד זה היה רחוק כמזרח למערב מהוויות העולם ואינו יודע לדבר כי אם בלשוןם הקודש בלבד. אולם מחמת גודל אמונת הצדיקים שהיתה מושרשת בבני העיר. הרהיבו עוז בנפשם וניגשו אל המלמד הלזה וסיפרו לו את דבר השליחות.
כשמוע מהם המלמד את דבריהם, התחיל לצחוק מהם באמרו: וכי לא מצאתם לכם אדם אחר להתל בו חוץ ממני? והוא יושיע את האברך הלזה בהשגת רישיון? והרי אין בפי מילה בלשון עם זר שאוכל לבוא בדברים עם בני עם המדינה, אתמהה. אולם לא עזרו לו כל תשובותיו. כך הורה רבי וכך נעשה. הבהירו. הסכים המלמד לדבריהם ויססעו שניהם יחדיו אל העיר ווילנא. עם הגיעם פנו האורחים אל בית הגביר ר' מאיר רפאל'ס. ר' מאיר קיבלם בסבר פנים יפות ושאלם לפשר בואם. סיפר ר' משה את השתלשלות הענינים לפני ר' רפאל אולם גם הוא לא ירד לסוף דעתו של הבעל התניא ולא הבין מהיכן תצמח להם הישועה מהעיר ווילנא.
ישבו הני תרי האנשים ר' משה והמלמד ר' ישראל מיום רביעי – יום בואם להעיר עד ליום שבת קודש כשטווח הנראה, לא נרשמת שום התקדמות וגם רמז למה כיוון בדברין הבעל התניא.
כל השבת רטן המלמד ר' ישראל על דבר בואו לריק ולחינם ופניו היו זועפים על הצרה הלזאת שנקרתה לפניו. ר' רפאל בראותו את מצב רוחו הציע לפניו לצאת לשאוף אוויר צח ולראות את רחובות העיר המוריקים. בעודם מתהלכים באחד הרחובות עובר למולם שר גדול, וכאשר בא למולם השר פנים אל פנים התבונן היטב השר בפניו של המלמד. השר המשיך בהליכתו בתוך הגן ושניהם המשיכו אף לטייל בו ומידי פעם בפעם נפגשו עיניהם זו בזו.
לפתע פנה השר אל המלמד: הינך מכיר אותי? ענה המלמד בפליאה וכי מהיכן איש דל ונבזה כמוני יכיר שרים גדולים. השיב לו השר האם אתה מתושבי 'שקלאוו? ענה לו המלמד, לא. מקום מגוריי היא מאהלאב. אולם השר התעקש בדעתו כי מקום מגוריו אינו אלא שקלאוו. לפתע נזכר המלמד, אכן לפני עשרים שנה הייתי מתושבי שקלאוו.
נענה השר: כבר עברו מאז עשרים שנה, אולם בתוככי זכרוני הנך חקוק לטובה, ורצוני לעשות לך טובות גדולות. בוודאי זוכר אתה את אותו יהודי מתושבי העיר שקלאוו שכך וכך שמו ושם אביו ושם משפחתו ענה לו המלמד: אנכי הוא אותו יהודי. אמר לו השר ואם נזכרת ממני, בוודאי גם תזכור את הטובה הגדולה שעשית לי. וכה סיפר: אני הייתי מתושבי עירכם ופעם נכשלתי בעוון אחד והכו אותי הקהל בשוטים עד שדמי שתת לארץ. אחר כך העמידו אותי בעמוד הקלון שליד בית המדרש הגדול ונעלו אותי במנעול, וכל בני העיר שהלכו להתפלל רקקו בפני וקיללו אותי. עד שמרוב הבזיונות הייתי קרוב למות מחיים. ואתה ברחמיך וטוב לבך ושברת את המנעול והוצאת אותי לחפשי ממות לחיים. מגודל הביזיון ברחתי לנפשי עד שבאתי לעיר המלוכה פעטערבורג והמרתי שם את דתי. נתגדלתי שם ונתרוממתי עד שכעת אני שר גדול, וחפץ אני לגמול אתך טובה תחת טובה. לכן אתן לך עכשיו אלף אדומים לצרכיך האישיים. ובכל שנה תוכל לקבל שוב אלף אדומים.
שאל לו השר מה עסקך כאן? סיפר לו ישראל כי בא לכאן בעבור הרישיון של בית הדפוס של הרב מסלאוויטא ענה לו השר הרי זה דבר קטן ופעוט. תיכף הנפיק בשבילו רישיון.
כשחזר המלמד אל הגביר לא יכל המלמד לפצות את פיו מרוב שמחה עד ששבה אליו רוחו וסיפר להם את כל הפלא הנורא והראה להם את אלף האדומים, ואת הרישיון לבית הדפוס שהעניק לו השר עבור רבי משה. משם נסע רבי משה מסלאוויטא לדרכו והצליח מאוד בעסק הדפוס והמלמד נסע לביתו בשמחה וטוב לבב.
כעת נחזור לסיפור העלילה.
בעיר זאסלאב הסמוכה לסלאוויטא גר הכומר של העיר זסלאב, מיכאל בנדרובסקי שנודע כאיש צר ואויב ישראל ואנטישמי ארסי. כומר זה ניסה כבר מספר שנים לפני כן את כוחו בשתי עלילות דם שפילות נגדי יהודים, ובשתיהן הוכח כי הוא דובר כזבים, ויצא מהן בבושת פנים. ב-1833 העליל שהיהודים חתכו את לשונו של איכר נוצרי וגנבו את כספו. ב-1834 האשים אותם בניסיון למול נער גוי ולרוקן את דמו על מנת להכין מצות. שוב ושוב מצאו החקירות מטעם השלטונות הרוסיים את היהודים זכאים. בחקירה חוזרת נשלח לאזור קצין רוסי בשם אלכסנדר ויסיליאב. הוא התחבר עם בנדרובסקי, אך גם הוא לא הצליח לשכנע את שלטונות הצאר שהיהודים אשמים.
פעמים אחדות התנכל גם לבית הדפוס בסלאוויטא, כשנה קודם לכן הגיש כתב הלשנה נגד בית הדפוס וצירף עליו שני דפים מתוך ה"יורה דעה" שבו נפסק דינם של המוסרים והמלשינים שדינם להיצלות בגיהנום עד סוף כל הדורות, אך הרשויות בשעתו לא השגיחו בהלשנותיו. אולם עתה ניצל הכומר את ההזדמנות וטען כי אותו היהודי לייזר פראטאגאין מסר לידו את החומר המרשיע ועל כן קיימו בו האחים שפירא את דינו והרגוהו.
כשבנדרובסקי שמע על מקרה ההתאבדות בסלאוויטא הוא קפץ על המציאה והודיע לחברו ויסליאב שהיהודים הם שרצחו את פרוטאגין. העילה? חל על הרוצח דין מוֹסֵר שכן הוא ניסה לסבך את יהודי סלאוויטא עם השלטון.
ראיות?
לידיו של הכומר הגיעו דפי שולחן ערוך (יורה דעה סימן קנ"ח) מדפוס סלאוויטא. הטקסט אומנם עוסק בהיתר אי הצלת גויים בשעת סכנה. הקטע נמחק בעבר כנדרש על ידי הצנזור, אך בדפוס החדש של סלאוויטא הופיעו הדברים שוב – אם כי ברמיזה. הטקסט עצמו צונזר אבל פירוש הט"ז המופיע בעמוד שמצטט את הטקסט המקורי לא צונזר.
את הדפים וההסבר קיבל הכומר מרופא יהודי מקומי בזסלאב בשם ד"ר גרינברג, ששנה או שנתיים לאחר מכן אף המיר את דתו לנצרות. את המידע המרעיש העביר בנדרובסקי לחברו ויסליאב בסוף 1834, חודשים רבים לפני גילוי גופתו של פרוטאגין. עכשיו שינה את גרסתו, התעלם מקיומו של ד"ר גרינברג וטען שהיה זה פרוטאגין שהעביר לידיו את דפי השולחן ערוך. פרוטאגין היה לכורך בבית הדפוס ובקלות רבה יכול היה להשיג את הדפים. ויסליאב התעלם משינוי גרסאותיו של הכומר ועד מהרה הודיע למפקדו הרוזן בנקנדורף שהיהודים חשודים ברצח.
הכומר מצא עזר בשני יהודים מומרים גרינברג ולפיסקי שהחזיקו גם הם בעלילה זו הם טענו כי המדפיסים הדפיסו את ספריהם בלי רישיון הצנזור, וכיון שלייזר ביקש להלשין עליהם באזני השלטון מיהרו לסלקו.
מכתביהם הוצעו בשנת תקצ"ה לפני הגראף בענקעדאר, הגרף התרשם מכתב האישום והחליט למסור את הענינים לטיפולו של הצאר ניקולאי הראשון. אשר עקב אישית כבר זמן רב בתשומת לב מיוחדת אחר ההלשנות מצד המשכילים נגד בתי הדפוס העבריים וביחוד נגד בית הדפוס הגדול בסלאוויטא. עתה החליט הצאר לסגור כל בתי דפוס העבריים בוואהלין וליטא וציווה לכלוא את האחים הק' לבית שפירא בבית הכלא של קיוב עד לברור משפטם (ליקוטי אמרי פנחס).
עם המידע הנ"ל נפתחה חקירה חדשה בעניין על ידי קצין חקירות שהחרים 12 ספרים מבית הדפוס והעביר את המידע לפטרסבורג. הפעם היו שלטונות הצאר נחושים להאשים את היהודים בין שביצעו את הרצח ובין שלא. הצאר גילה עניין רב בסיפור ומינה את הרוזן אילריון וואסילצ'יקוב להמשיך את החקירה באופן מעמיק ויסודי.
החסידות – כת מרושעת
אחד המסייעים לחקירה היה יהודי בשם ד"ר יעקב ליפס. הוא סייע לחוקר וואסילצ'יקוב וכתב עבורו דו"חות מפורטים שבהם הסית נגד היהודים ונגד דפוס סלאוויטא. הוא כתב נגד תורת הקבלה המאפשרת ליהודים לשלוט על סובביהם ואפילו על הצאר. הוא הזכיר את האריז"ל, הבעל שם טוב ותלמידו של הבעל שם טוב הרב פנחס מקוריץ, סבם של מנהלי בית הדפוס. ליפס שנא במיוחד את החסידות. לדבריו החסידים והאדמו"רים שלהם הם כת מרושעת ומסוכנת. תושבי האזור מפחדים מהם ולכן לא רוצים למסור מידע מפליל לשלטונות.
וואסילצ'יקוב החליט לעצור את האחים שמואל אבא ופנחס שפירא, מנהלי דפוס סלאוויטא, ואיתם מספר יהודים נוספים שלטענתו קשורים לפרשה. הם עונו והוכו על ידי וואסילצ'יקוב בעצמו והוכרחו להודות שצוות החקירה הראשוני (שטען שמדובר בהתאבדות) קיבל מהם שוחד. נשתלו גם מסמכים המעידים לכאורה על קבלת שוחד. החוקרים עינו ושיחדו את גבאי בית הכנסת לייב טצנגר שהיה הראשון לגלות את הגופה. טצנגר נשבר, והעיד שראה את פנחס שפירא בצהריים מסתובב באזור בית הכנסת, ושהורה לו לא לפתוח את בית הכנסת אלא לחזור מאוחר יותר. כשחזר הגבאי, ראה אנשים מעובדי בית הדפוס יוצאים מחלון בית הכנסת.
הטענות של טצנגר לא היו הגיוניות. בית הכנסת הוקף בבתי הקהילה וכולם יכלו לראות לתוכו. ליד בית הכנסת הייתה באר מים שבה התקבצו באותה שעה יהודים רבים. לימים חזר בו טצנגר והסביר שהדברים נאמרו מתוך עינויים.
ד"ר ליפס, בדוחות שהגיש, טען שהספרים שהוחרמו מסלאוויטא מעולם לא עברו את הצנזורה ו"הוכיח" שהם מכילים חומר הפוגע בנצרות. הוא הוסיף שמשמעות הסכמות הרבנים שבתוך הספרים היא שהרבנים לקחו על עצמם את הצנזורה והתירו לכתוב דברים נגד הדת הנוצרית. וואסיליצ'קוב כתב לצאר שאין השגחה על בית הדפוס והאחים שפירא עושים שם כל העולה על רוחם. הוא המליץ להעביר את בית הדפוס למקום שבו ניתן להשגיח עליהם ביתר קלות.
האחים שפירא מצדם רחצו בנקיון כפיהם והוכיחו את חפותם מכל האשמות. גם תשובת המבקר מווילנא המשכיל טוגענדאלד האיש שבעבר קיטרג על הדפסת ספרי חסידות היתה לטובת האחים הוא טען כי אם יש בספריהם דברם נגד העמים, אין זה אשמתם של מבקשי הצנזור שמתוך בורותם לא הבינו את תוכן הדברים הכתובים בספרים. למרות חוות דעת המבקר שתמך דבריו בראיות ברורות, אטמו החוקרים את אזניהם משמוע, כיון שהן היו משוחדים על ידי הצאר וניגשו מתחילת החקירה במטרה להפליל את הנאשמים.
שנתיים ימים נמשכה החקירה החוקרים עשו כל מאמץ לסחוט הרשעות מפי תושבי המקום ועובדי הדפוס, באמצעות איומים ועינויים נסחטו עדויות שקר וכאשר ביקשו העדים לחזור בהם מעדות השקר, נתבעו גם הם לדין וצורפו לרשימת הנאשמים, סך הכל נוספו על שני האחים שלשה מעובדי הדפוס: יעקב ציפרין, יעקב ברבש ונטע ברנדייס, רבי משה אב"ד סלאוויטא אבי המדפיסים, ור' גרשון האכבליט שמש בית הכנסת שבו נמצא התלוי הרוג, ארבעה מפקידי השלטון שהואשמו בהעלמת עין. נשותיהם של האסורים ואלמנת פרוטאגין (כי האשימו את ווסיליציקוב שאיים עליהם), לייב טצנגר (כי חזר בו מעדותו) הרופאים היהודים ואחרים.
למרות החקירה היסודית (אם כי אנטישמית מתחילתה) של וואסיליצ'יקוב, בית המשפט ב-1837 עדיין לא היה מרוצה. הוא שלח את 12 הספרים שנלקחו מבית הדפוס אל צנזור יהודי בווילנא לבדיקה. הוא אישר ששניים מהם הודפסו בכלל בחו"ל והאחרים אושרו מבחינתו. בית המשפט חקר גם את הטענות הסותרות לגבי מקור דפי השולחן ערוך. הם פנו לד"ר גרינברג שהסביר שביקש מחובש יהודי בסלאוויטא שיקנה עבורו את הדפים. הוא כלל לא הכיר את לייזר פרוטאגין.
למרות דברים אלו של גרינברג והצנזור, בית המשפט הצבאי שקיבל אחריות על המקרה עדיין ראה את היהודים אשמים. הם נעזרו לבסוף במקרה רצח שאירע באזור אחר (אושיצע) ב-1836, אשר שם נרצחו שני מוסרים יהודיים שרצו להודיע לשלטונות על משפחות יהודיות לא רשומות (שלא שילמו מס). מבחינת השופטים הייתה זו הוכחה שיהודים רוצחים מוסרים.
במשך כל התקופה הזאת ישבו האחים שפירא שהיו בני חמישים ושישים שנה בכלא בקיוב המיועד לרוצחים. הם נכלאו בתא חשוך ומחניק רק חור יחיד היה בתקרה, אף הוא מכוסה בתריס שדרכו נכנס מעט אויר ואור פנימה. הם חיזקו זה את זה בקבלת הדין באהבה האחים קיבלו את עזרתו של השתדלן ר' מרדכי הובערמאן שהיה בעל נסיון רב בשתדלנות עם השלטונות, הלה הוכיח בכשרון רב את הכזב של העלילה על יסוד הוכחת משפטיות. אך כל אלו נדחו על ידי המעלילים. משראו שהלטונות כי ר' מרדכי טורף להם את הקלפים, עשו שלטונות רוסיה את מה שם יודעים לעשות הכי טוב, גירוש והעלמת האיש. ר' מרדכי הואשם על עזרתו להאחים שפירא והוא גורש לעיר קייב ונאסר עליו לצאת ממנה כל ימי חייו.
העדות המכריעה שבוטלה
לאחר המאסר השתדלו הרבה יהודים לקרב שחרורם והמליצו עבורם שכל העלילה הזאת היא רק עלילת שווא ומשקר יסודה. אולם הצאר ושר המלחמה היו נחושים בדעתם לחייב את האחים שפירא "ומשתפי פעולה" נוספים. לאחר השתדלויות רבות, פעלו השתדלנים אצל השלטונות, ששלושה מגדולי ישראל הידועים, יעידו על האחים שהם חפים מפשע ואילו אז ישוחררו.
השלטונות ברוסיה בעצמם בחרו את אותם שלושה גדולי ישראל. ואחד מהם היה הרה"ק רבי רפאל מבערשיד זי"ע אותו היו קוראים רבי 'רפאל דער אמת'ער' מחמת שהיה מקפיד עד למאוד במידת האמת. רבי רפאל – זקן ושבע ימים, כפי שבירך אותו אחד מן הצדיקים שיזכה לאריכות ימים מופלגת.
כשבאו לפניו השליחים וביקשו ממנו שילך ויעיד עבור האחים הקדושים שחפים הם מכל פשע, לא ידע לשית עצות בנפשו. אם לא יעיד, יוציאו השלטונות את האחים למיתה. כי הרי ידע ברור שאינם אשמים כלל וכל הלשנה היא רק עלילה זדונית. אמנם, להעיד עליהם נאמנה גם לא רצה, מחמת זהירותו לבל יעבור על נדרו במידת האמת ולהגיד דבר שאינו יודע אלא מהשערה. בתחילה הסכים הרה"ק רבי רפאל להעיד עליהם, אך יום לפני שהגיע היום המיועד שבו היה עליו ללכת להעיד, התפלל לפני בורא העולם שיקח ממנו את ברכת אריכות הימים, בכדי שלא יצטרך להוציא מפי דבר שלא ראה בעיניו ממש. ר' רפאל הציע קש ותבן על הקרקע ונשכב עליה ובאותו היום נסתלק.
לאחר שנסתלק רבי רפאל, בטלה ממילא כל העדות ונחרץ משפטם של האחים לאסרם בבית האסורים ולהלקותם.
כל עניין העלילה נראתה לכל, כעניין זוטר אשר הסתבך עם שלטונות החוק, אולם מן המסופר דלקמן נלמד כי העלילה נגרם מן השמים מליל התקדש החג אצל זקינם הקדוש הרב הקדוש רבי פנחס מקאריץ זי"ע.
בהגדת בית אהרן מביא סיפור נורא שהרה"ק מרוזין זי"ע סיפר שלהרה"ק 'השפאלע זיידע' היה חסיד אחד שהיה עשיר גדול ושוך בנים ל"ע. והוא היה מפציר ודוחק ברבו שיבטיח לו זרע של קיימא, אך ללא הועיל. פעם אחת הגיע לרבו והתחנן לו כמקדם שיבטיח לו שיפעול בשמים שיתברך בבנים חיים וקיימים, השיב לו רבו: עתה הניחה לי כי אני עסוק מאוד במחשבתי בעניין אחד הנוגע לכלל ישראל כולו. ויהי כשמוע החסיד דיבורים אלו, דימה בנפשו כי בוודאי עתה עת רצון גדול בשמים והתחיל לצער את רבו עד שיבטיחו. רבו הזהירו לבל יפריעו לו בעבודתו בקודש והלה לא נכנע ודחק בו עד למאוד עד שהפסיק רבו הקדוש מדבקותו ואו אז אמר לו: יען שהיית דוחק את השעה, הריני נשמע לך שלא תיוושע לעלם בבנים. רעד וחלחלה תדהמה וזעזוע אחזה בחסיד והלה נס על נפשו מבית הרבי ויותר לא נראה פניו בהיכל הקודש.
לימים נסע אותו חסיד להעיר קאריץ לרגל מסחרו בחודש ניסן. וכשנתפנה מעסקיו בא לו לביהמ"ד אשר שם איש האלוקים הרה"ק רבי פנחס טרם התגלותו בעולם. החסיד הלה הבחין בחדות עיניו כי איש מורם מעם עומד לפניו, וכשנתברר לו כי מצב פרנסתו בכי רע, עלה בליבו רעיו ונצנצנה עצה במוחו. הלך החסיד לביתו הרעוע של הרבי פנחס ושאל את אשתו האם יש להם כל צרכי החג. כשענתה שין בידם כלום חפו החסיד את ידיה מלוא מטבעות זהב שיש בו כדי והותר לכל צרכי החג. וביקש ממנה שתשמור זאת בסוד, ולבל תגלה לבעלה הקדוש עד ליל הסדר.
והיה בליל התקדש החג, והרה"ק רבי פנחס נכנס לביתו לאחר התפילה לעריכת הסדר והנה רואה הוא שולחן עורך בכלים יקרים, במיני מטעמים בברש ודגים וכל טוב. נתמלא שמחה בלבבו ושאל את אשתו בשל מי כל אלה – מי נתן לך כזאת. עמד החסיד בצד השולחן וקרא: אני. אני הוא זה שהבאתי מטעמים וכלים יקרים לכבד את החג. והרה, ק פרש בשלומו בסבר פנים יפות ותיכף התחיל בעריכת הסדר בדביקות נוראה ובהתלהבות עצומה עד שכל סביבו ליהטה בלהבת אש. בעת סעודת 'שולחן עורך' שאל רבי פנחס להחסיד מה לך פה ומה שאלתך והלה סיפר לו את כל אשר קרהו עם הרה"ק ה'שפאלע זיידע' ועתה הנני מבקש מכבודו שיחתור לי חתירה תחת כסא הכבוד ולפעול בשמים שעוד השנה אתברך בזרע של קיימא. הרים הרה"ק רבי פנחס את ידו כלפי שמים ואמר: הריני נשבע שבשנה הזאת אשתך חובקת בן.
כששבועה זו יצאה מפה קדשו. רעש כל פמליה של מעלה דבר מי מהצדיקים יקום. ומי נדחה מפני מי. הסכימו במרומים לבדוק מי שעדיין לא הוציא שבועה מפי כל ימיו אפילו על דבר אמת דבריו יקום וכך יהיה. בדקו ומצאו שהרה"ק רבי פנחס לא נשבע מעולם. ובן למועד כעת חיה נולד בן בשעה טובה לאותו החסיד וביתו כולו נתמלא אורה ושמחה.
סיים הרה"ק מרוזין, מכאן יש להוכיח שאין להתעקש נגד צדיקים וגזירותיהם, כי נכדו של אותו חסיד שנולד בזכות שבועתו של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ הוא היה האיש הבליעל והעוכר ישראל אשר הלשין על נכדיו הקדושים של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ, הלה המה האחים מסלאוויטא.
אח לצרה
בבית אדמור"י רוזין זי"ע מקובל שבעת שנאסרו האחים הקדושים נסע אביהם הרה"ק רבי משה לשיפיטווקא להשטח על על הציון של אביו הקדוש רבי פנחס מקאריץ, עם המרא דאתרא של סאדיקלוב הרה"ק רבי אריה לייב זי"ע. כאשר הגיעו לשיפיטווקא לציונו הקדוש של הרה"ק רבי פנחס הרים לפתע הרה"ק רבי משה זי"ע את פניו הקדושים ולחש לאזני הרה"ק אריה לייב: דעו לכם המגיד מסאדיליקוב, כי כוונתו של הצאר ניקואלי ושרי ממשלתו היא לא רק על בני בלבד אלא כוונתם גם על עוד אחד… אנא התפללו היטיב והודיעו זאת לאבי רבי פנחס. היה זה רמז ברור שביקש רבי משה לרמוז לרבי אריה לייב על כוונת השלטונות לאסור גם את בן אחותו ה"ה הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע.
וכפי שחזה ברוח קדשו נאסר קדוש ישראל הרה"ק מרוזין זי"ע בבית אסורים. בנו הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא זי"ע סיפר שחדר מעצרם של האחים שפירא היה סמוך לחדרו של הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע, שהיה אף הוא נתון למעצר בעקבות העלילה באותה תקופה, והייתה להם האפשרות לשוחח ביניהם מאחורי הכתלים. עד שהממונים עליהם עמדו עליהם והפרידו ביניהם במרחק ניכר.
כשהגיע יום טוב של ראש השנה. לא הואילו שלטונות בית הסוהר להכניס אצלם בעל תוקע, רק העבירו להם שופר שיתקעו בעצמם. האחים שפירא תקעו אך הרה"ק מרוזין לא ידע אומנות התקיעה ולכן החזיק בידו את המחזור ביד אחת והשופר ביד השניה תוך כדי שהוא מקריא תקיעה שברים תרועה.
הוסיף הרה"ק מסאדיגורה כי בדיבורו ובכוונותיו של של אביו הק' פעל בשמים שיתקעו בעבורו והייתה זו מאת ה' כי למעלה אין שום חשש ממסכים המבדילים כשהם תוקעים.
עוד מסופר כי שבת אחת לא הביאו להרה"ק מרוזין חמין אל חדרו שבבית הסוהר. והצטער על כך מאוד. הלכו משמשיו והביאו לו מן החמין של האחים מסלאווטיא ששכנו בחדר סמוך כאמור. שנים אחר כך היה הרה"ק מרוזין אומר: מימי לא טעמתי טעם חמין כמו באותה שבת.
בין החומות
הגה"ק רבי מאטיל סלאנימער זצ"ל סיפר. כשהאחים הקדושים הושלכו לתא מעצרם יחד עם אסירים שאינם יהודים. לא יכלו להתפלל מאומה עקב היות המקום לא נקי ואינו ראוי כדת לתפילה, פנה אחד מן האחים לאחיו, נתחיל אפוא לזמר ניגון. הניגון עורר את כל האסירים ששמחו לשבב של שמחה בתוך מקם אפל ומעציב זה והצטרפו לריקוד המסעיר. מפקד הכלא נזעק למראה הריקודים בתוך תוכו של בית האסורים וכששמע כי האחים הם אלו שהפעילו את הריקוד הלך והפקיד בינם לבין האסירים האחרים ומעתה הייתה הרווחה להם כי יכלו להתפלל.
נענה אחד האחים ואמר, עתה הוברר לי פירושו של אותו קמיע שכתב הבעש"ט הק' לעשיר אחד שהזמינו פעם לשבות אצלו, ובמשך כל השבת לא דיבר מאומה. במוצאי שבת קודש ביקשה אשת הגביר שיתפלל וייוושעו בבנים. הבעש"ט הק' הבדיל על הכוס וקרא אל העשיר שיציץ לתוך הכוס, וראה שם מזיק הרוצה להזיקו. וכתב לו הבשע"ט קמיע וכך היה כתוב בו: י.ש.ב. ש.ב. ולא ידעו הכוונה של תיבות אלו. ויתכן, אמר אחד האחים שהם ראשי תיבות י'הי ש'לום ב'חילך ש'לווה ב'ארמנותייך. (תהילים קכב.)
עוד מובא כי בעת שבתם בבית הסוהר היה כלוא עמהם מומר אחד שהיה יודע דינים והלכות והיה שונא ישראל מושבע. ברצותו לצער את האחים הק', עשה את צרכיו בפניהם כדי למונעם מלהוציא שום דבר שבקדושה. בראותם זאת האחים הקדושים נפלו פניהם. אולם מיד לאחר מכן אמרו האחד לאחיו האם מפני שאין ביכולתנו לאמר תהילים וכדו' ניפול ברוחנו?, הרי יש לנו לשמוח מעצם היותנו יהודים נאמנים לה' ולתורתו ובכך התורה הרי שציוונו של להוציא שום דבר שבקדושה בעת הזאת – הרי שזו רצון הבורא ועל זה לבד נשמח.
באחד הימים כאשר ראה אותם שר בית הסוהר יושבים בחדר שקרני השמש מגיעות אליו, ציווה באכזריות כי לפי עוונם ומשפטם החמור הם צריכים לשבת בחדר אפל וחשוך בלא שתשלוט בו האור. באותה שעה חלשה דעתו של רב' שמואל אבא והצטער כל כך מאוד. כאשר ראה אחיו רבי פנחס את צערו של אחיו נענה ואמר לו: למה נקרא היצר בשם מלך זקן וכסיל (קהלת) הלא היצר הרע בעצמו חכם הוא, רק שמלאכתו לעשות אנשים אחרים הסרים למשמעתו לכסילים. אמנם, האמת היא כי היצר הרע הוא מלך זקן וכסיל. והא לך ראיה ששוטה הוא, כי הרי שנינו יושבים במאסר כי כך גזרה גזירת עליון. ואולם היצר הרע שיכול לבחור מקום מושבו, למה בוחר הוא לשבת איתנו במקום אפל שכזה? הרי זו ראיה על כסילותו.
כפי המקובל, בזמן שישבו האחים הקדושים בבית האסורים סיימו את הש"ס בכל שנה ושנה.
הרבנית של רבי פנחס מסלאוויטא הגיעה אליו בעת שבתו במאסר באחד ערב שבת בכדי לבקרו. תוך כדי דיבורם התעניין רבי פנחס מה שלום בנם יחידם, וציווה עליה שתלך לבית האכסניה שלה תיכף ומיד בלי שום שהות. לפליאה הייתה זו בעייניה, הרי נסעה מרחק רב בשביל לדבר איתו ולשוח עימו והנה הוא מגרשה בלי שום דיבור כלל.
הרבנית צייתה לדברו וחזרה כלעומת שבאה. מיד עם הגיעה לבית האכסניה התחילה לחוש כאבי ראש מתעצמים מרגע לרגע. לא עבר זמן מועט עד אשר שבקה חיים ונפטרה מן העולם. כל זאת חזה רבי פנחס בעלה, ורצה שיהא סיפק בידם של החברא קדישא לקוברה באותו היום.
שריפת אלפי הספרים
ביום ט' בכסלו נסתלק רבי משה אביהם של האחים לשמי רום, כשהוא מותיר אחריו את שני בניו המיוסרים בבית האסורים על עלילת שווא. באותה תקופה יצאה פקודה חדשה מאת הצאר, לבקר את כל ספרי היהודים ולעבור על תוכנם ולנצזר את מה שלא נראה בעינם.
כל יהודי רוסיה נתחייבו למסור את כל ספרי הקודש אשר ברשותם אשר לא אושרו ע"י הצנזורה. לא ארכו הימים ובמשרדיהם של הצנזורה נערמו ערימות של ספרים עד כי אין מספר, ומבלי יכולת לעבור עליהם. יצאה איפוא פקודה חדשה מאת הצאר לשרוף את כל הספרים בכל מקומות מושבותיהם של היהודים, ומתקנים מיוחדים הוצבו לשם כך ובאותו היום עלו אלפי ספרי קודש בלהבות השמימה.
גזר הדין
כשלוש שנים ארכו ימי עינוי הדין, שלוש שנים של סבל ושל התייסרות היו הכנה רבתי לקראת הבאות. בחודש מרץ 1838 – אדר תקצ"ח, סיים הגרנרל ואסלטשקוב את חקירתו, והעביר את ממצאיה ומסקנותיו למושל הכללי של מחוז קיוב, בתוספת המלצה להשית את כל חומר הדין על הנאשמים פלוס הגליה לסיביר. הגנרל התעלה ברשעותו מעל מגיש המסקנות וטען שפסק הדין קל מידי. הוא העביר את מסקנות החקירה למשרד הצבא בפעטבורג והמליץ להוסיף על פסק הדין אלפי מלקות לכל אחד מהם ועוד עונשים קשים ומרים.
וכה היה פסק הדין: הנאשמים יילקו אלף וחמש מאות מלקות כל אחד, ואם יישארו בחיים, יגורשו לארץ גזירה עד אחרית ימיהם ופסק הדין יבוצע בצורה כדלהלן: הנידונים יועברו ע"י שני קצינים בין שתי שורות של מאתיים וחמישים חיילים, כל חייל יכה בשוט שבידו בכל כוחו, וכךך יועברו שלש פעמים כשידיהם כבולות לשני רובים. מצב בריאותם של השניים לא היה בכי טוב וקשה היה עד מאוד להעלאות על הדעת כי השניהם ישרדו עונש זו ויישארו בארץ החיים. ובממילא פסק דין זה היווה בעצם פסק דין מוות.
במשך ישיבתם בכלא בקיוב, היו עסקנים ואנשי מעשה מפורסמים מבקרים אצלם מידי פעם אשר היה כרוך בקבלת אישור מיוחד ממפקד בית הכלא. יום לפני קיום גזר הדין נכנסו שני חסידים לבקר את האחים בבית המאסר בכוונתם היה להיוודע האם האחים יודעים על גזר דינם העתיד להיות להם למחר או לא. השניים נכנסו אצל התא, וגילו להפתעם כי השניים מדברים נועם שיח בדברי חסידות ואמרות צדיקים בלי ששום עצב ודאגה מיום המחר על פניהם.
שני החסידים הבינו כי כנראה אין הם ידועים על גזר הדין ועל כן העדיפו לא לגלות להם. לפתע נענה רבי שמואל אבא ואמר: הלא ידעתם כי מחר ילקו אותנו, ובכן יש לדאוג שיהיה מניין יהודים בשעת ההלקאה באם תיפח נשמותינו, וכן צריכים לדאוג לרופא באם נניצל, וכמו כן יש לאסוף את הדם וחלקי האיברים שיתיזו מן הגוף לקבורה. הייתה זו צוואה לשתי האפשריות שרק יקרה. והחסידים רשמו בקורות הימים את אשר הרגישו בשעה זו "עמדנו נדהמים ומזועזעים, חרדת קודש אפפתנו ולא יכולנו לפצות פה. הרושם היה כביר ולא ימחה מזכרוננו כל ימי חיינו. ראינו לפני עינינו כביכול את אברהם אבינו לפני העקידה. מסור כולו בלב ונפש לעשות רצון קונו, ואת רבי עקיבא לפני שסרקו את בשרו במסקרות של ברזל. ואת דבריהם הם מסיימים: ענקי רוח, מלאכים בדמות אנשים".
ביום גזר הדין. כפי שביקשו האחים התאסף מניין יהודים באזור ההלקאה. כשנכנסו הרשעים לקחתם להילקות, היו האחים עטופים התפילין. הרשעים האיצו בהם לצאת אך הם ביקשו להמתין מעט עד שיסיימו תפילתם, זעמם של הרשעים גברה, והם עקרו את התפילין מראשם וכך יצאו שניהם אל העקידה.
באותה השעה שהוליכו את האחים בגזירת מלכות הרשעה להלקאה, ניגנו שניהם ניגון התרוממות הנפש שמביע את תוקף גאון יעקב וביטחון מלא בהשי"ת. ניגון זה נשתמר בבית חב"ד.
בהגיעם לבין שורות החיילים המלקים התעורר ביניהם וויכוח מי יילקה ראשון, רבי שמואל אבא טען כי הוא הבכור ולכן הוא יילקה ראשון. רבי פנחס בכה באמרו כי איככה אוכל וראיתי בעת אשר מכים את אחי. בסופו של דבר הלך רבי פנחס ראשון אל ההלקאה. לפני ביצוע גזר הדין הקרא ראש השופטים את גזר דינם, ולפתע כשהגיע לאמצע גזר הדין, הפסיקו רבי שמואל אבא וביקש ממנו לחזור שוב על הפיסקה האחרונה. הוא פנה לעומדים על ידו וסימן באצבעו שיקשיבו היטב. באותה סעיף היה כתוב כך: כי אילו יישארו הנאשמים בחיים הרי שהם ישולחו לסיביר את ו'נשיהם'. ובכך הזהיר אותם למהר להסתיר את נשותיהם לבל ייפגעו ולהעבירם מחוץ לגבול.
לפני ההלקאה בעוד 250 החיילים מוכנים ועומדים לקראת הביצוע. התקבלה הוראה פתאומית להחליף את כל החיילים באחרים. הם חששו וכפי שאכן אומת, כי החיילים שוחדו ובתמורה לא ילקו בחוזק אלא ילקו בהנחת השוט.
ביום גזר הדין שהיה בערב שבת, בא בתו של אחד מהתלמידים של רבי פנחס מקאריץ זקינם של הנאשמים להשתטח על ציונו בבית החיים אשר בטעפליק. בשבת קודש בבוקר נכנסה לבית הכנסת לאחר התפילה ופנתה אל הקהל ותאמר: יהודים, דעו לכם שאתמול הלקו את האחים הקדושים ובטוחני כי נשארו בחיים. אתמול הייתי על קברי אבי וסידרתי את תחנוני, ובלילה בא אליי אבי בחלום ואמר לי כדברים האלה: השכנים שלי הודיעו לי, כי אחד מבניי היה על קברי, אני לא הייתי נוכח שם באותה שעה כי הייתי בהיכלא של רבינו רבי פנחס, והיינו משגיחים על המלקים. והואיל והם היו משגיחים מלמעלה, בטוחה אני שניצלו ממות לחיים.
וכך סיפר רבי מאטיל מסלאנים כי האחים עברו בין השורות המלקים, אולם מלאכי מרום ירדו ממעל והחלישו את עוצמת המלקות.
האח הצעיר עבר ראשון כאמור, ונפל מתבוסס בדמו, עוד רוח חיים באפו וגלגלהו בסדיני קרח והובילהו לבית החולים. אחריו עבר רבי שמואל, ובאמצע הילוכו נפל הכיפה מעל ראשו רבי שמואל לא אבה ללכת פסיעה מבלי הכיפה על ראשו. ובמשך דקות ספורות עמד על כך שירימו לו את כיפתו, ובמשך כל זמן זה עומדים חיילים חסוני גוף ומצליפים בו בצורה אכזרית מבלי רחם. רק כאשר הושבה לו הכיפה ושמוה מעל לראשו המשיך ללכת ולהתקדם. כמו אחיו גם הוא נפל שדוד פצוע קשה כמעט שנפח את נשמתו ופינו אותו לבית הרפואה.
השניים התעוררו לאחר שבועות ארוכים של טיפולים, ואותה היום שהתעוררו היה ערב שבת. כשהתוודעו לכך, המילה הראשונה שהוציאו מפיהם היה: צריך לקבל את השבת!. והם קיבלו את השבת על מיטתם מבלי יכולת להזיז אבר כלשהו מרוב מחץ ורוב מכות.
קרוב לשנה שכבו השניים בבית הרפואה עד שנתרפאו מפצעיהם, ואז הועברו שוב לבית האסורים כדי להגלותם לסיביר. תחת אשר הם עוד מוסיפים להשפילם וגילחו את זקנם ופאת ראשם למען יהיו כחוכא וטלולא.
ברבות הימים סיפר רבי שמואל אבא כי מכל המלקות שקיבל הרגיש מלקה אחת במיוחד. שהרעישה את אברי והשאירה סימנים בגופו עד היום. וחששתי כי מלקה זו באה משוט של חייל יהודי שנשבה לחייל הרוסי. ואכן לאחר מעשה נודע לי כי אכן היה כך, ובתוך שורות החיילים שכולם היו נכרים היה יהודי אחד שנשבה על ידיהם וברבות הימים שכח את אשר הוא יהודי. וחייל זה בא לאחר שחזרו האחים לבית האסורים ובכה לפניו ואמר כי זקן אחד בא לחלומו וצעק עליו, רשע, למה תכה אחיך היהודי! לפי הסימנים שהחייל תיאר לו שראה בחלומו, הזכיר לו צורתו של זקינו רבי פנחס מקאריץ.
אנקדוטה מעניינת מסופרת מאותם הימים כי כאשר ביקשו אנשי העיר טעפליק לקדש לקת בית הקברות, קראו להרה"ק רבי מרדכי משטערנוביל זי"ע שיערוך את ההקפות כנהוג. ובתוך כדי הקפותיו נעצר סמוך לחלקה אחת והתבטא: רוצה אני להיקבר בחלקה זו, אך הנני רואה שחלקה זו מיועדת ליהודי שקיבל מכות מנכרים. השומעים שמעו את הדברים ושמרו את הדבר בליבם. דברים אלו הובררו רק לאחר שנים רבות כאשר נפטר הרה"ק רבי שמואל אבא בהיותו בטעפליק וקברוהו באותו מקום שעליו העיד רבי מרדכי שכאן יקבר יהודי אשר הלקוהו נכרים.
השתקעותם בזאראדיע
בהגיע העת, המשיכו הרשעים בגזר הדין והתחילו להגלותם לסיביר דרך העיר מוסקבה, אולם הם נתעכבו במוסקבה שנים רבות מחמת מצב בריאותם החופפת שלא איפשר לרופאים לאשר להם נסיעה ארוכה עד לסיביר הרחוקה. במוסקבה התגוררו אז מאות משפחות ששירתו בצבא הרוסי ובחייל הקיסר, ולאחר שחרורם ניתנה להם הרשות לגור במוסקבה. יהודים אלו שמחו וששו כמוצא שלל רב על ביאתם של שני הצדיקים, והם יסדו להאחים בית כנסת לתפילה בחלק העיר הנקרא 'זאראדיע'.
האחים הקדושים מצידם הפעילו את מיטב השפעתם על היהודים והציתו בליבם את אש היהדות ואת גחל התורה לבל תיכווה, ועודדום ללכת בדרכי ישרים ולקיים מצות הבורא לבל ייטמעו בין הגויים.
בשנת תרי"ז כאשר עלה הקיסר אלכסנדר השני על כסא הקיסרות. נעשו השתדלויות רבות לשחררם מגזר הדין, מה גם שב 1856, הרוזן וואסיליצ'קוב הודה, שלא נעשה לחשודים משפט צדק והציע לשר המלחמה לחון את האחים שפירא. השר פנה לצאר החדש אלכסנדר השני ע"מ לחונם. השתדלויות אלו צלחו, והם שוחררו לביתם שבעיר סלאוויטא שלמים בגופם, בתורתם ובקדושתם. בשובם לעירם געשה ורעשה הארץ ומלואה, אלפים ורבבות אנשים קיבלו את פניהם בקבלת פנים מפוארת ורבת משתתפים.
לאחר בואם של האחים לסלאוויטא התפתחה בסלאוויטא חצר חסידית גדולה ומפוארת ואלפי חסידים באו לשהות בצל קורתם.
בזמן שהותם של פנחס ושמואל אבא שפירא במעצר סגרו השלטונות הרוסיים את בית הדפוס בסלאוויטא ובתי דפוס יהודיים אחרים ברחבי המדינה. מספר שנים לאחר מכן התקיים מכרז להקמת בית דפוס יהודי בז'יטמיר (אחד משני בתי דפוס יהודיים שהותרו ברוסיה). בניהם של האחים שפירא זכו במכרז ופתחו אותו ב-1847. הם המשיכו במלאכת אבותיהם עד שהרוסים סגרו גם את בית הדפוס שלהם.
סגולת 'אור החיים'
כפי המובא בספה"ק הרה"ק רבי פנחס מקאריץ התבטא פעם ואמר כי לימוד בספר אור החיים מסוגל הוא לנשמה כמו לימוד הזוהר הקדוש כי רשב"י היה נשמת משיח בדורו וכן האור החיים היה נשמת משיח בדורו אי לכך פקד הרה"ק רבי פנחס על בניו שידפיסו בכל שנה את הספר הקדוש אור החיים ואז ינצלו מכל פגע רע ואכן הם קיימו את פקודתו אך אחר שנתרבו כל כך ספרי אור החיים עד שלא נמצא להם קונים חדלו בניו להדפיסם ובאותה שה שהפסיקו להדפיס את ספרי האור החיים העלילו עליהם את העלילה ונאסרו במאסר. (מגדל עוז עמ' רסח).
ואכן ידועות היום מהדורות רבות של חומש עם אור החיים דפוס סלאוויטא הראשונה נדפסה בשנת תקנ"א שהיא שנת יסוד הדפוס בסלאוויטא משערים כי הוא הספר הראשון שהדפיסו בסלאוויטא.
ובשנת תקפ"ג מסר הרה"ק רבי משה את בית הדפוס לבניו הקדושים רבי שמואל אבא ורבי פנחס זי"ע והם המשיכו העבודת הקודש של אביהם.
מחלוקת התלמוד
סלאוויטא שבאוקראינה התפרסמה בזכות בית הדפוס היהודי שפתח שם הרב משה שפירא, בנו של רבי פנחס מקוריץ שהיה מתלמידי הבעל שם טוב. בית הדפוס נוסד בקאריץ אך עבר לסלאוויטא בשנת תקנ"א (1790). 22 שנה לאחר מכן קיבלו לידם בניו של רבי משה, הרב שמואל אבא ורבי פנחס שפירא, את הנהלת המפעל. דפוס סלאוויטא היה ידוע באיכותו ורבים ביקשו להדפיס בו את ספריהם. בית הדפוס היה אהוד במיוחד על ידי אדמו"רים ומחברים חסידיים.
בשנת 1834 היה דפוס סלאוויטא למרכז סכסוך גדול בעולם היהודי לאחר שפרץ ויכוח בין הנהלת בית הדפוס לבין הנהלת בית הדפוס של משפחת ראם בוילנא. כל צד תבע זכויות להדפסת מהדורת ש"ס, ולכל צד היו רבנים שתמכו בו..
התלמוד בדפוס סלאוויטא הודפס בשלוש מהדורות שלמות. במהלך הדפסת המהדורה הרביעית, בשנת 1834, החלו אנשי דפוס ראם בווילנה להדפיס מהדורה מתחרה, מה שגרם להתלקחות מחלוקת עזה, שכן אמנם חלפו 27 שנים מקבלת אישור הרבנים, אך רק 21 שנים מהוצאת המהדורה השלישית. המחלוקת הפכה למחלוקת בין חסידים למתנגדים.
לצד המדפיס מסלאוויטא עמדו רבני החסידים, רבני גליציה (ובכללם יעקב אורנשטיין, אב"ד קהילת לבוב) ורוב רבני פולין. לצד המדפיס מווילנה עמדו רבני ליטא, ובכללם אריה לייב קצנלבוגן אב"ד בריסק, יעקב קרלינר אב"ד קרלין, רבים מרבני זאמוט (ליטא התחתית) ורבי עקיבא איגר, בנו רבי שלמה איגר, חתנו בעל החת"ם סופר והרב אלכסנדר סנדר קפלן בעל "שלמי נדרים".
מדפיסי סלאוויטא העלו את הטענה כאילו דעתו של רבי עקיבא איגר הוטתה על ידי בנו רבי שלמה איגר, וכינו אותו "בן כוזיבא". רבי עקיבא איגר, שהיה ידוע בדורו כענוותן גדול, יצא מגדרו ובתגובה כתב מכתב חריף כנגד טענה זו:
"מאוד הומה לבי על העזות והחוצפה של מדפיסי סלאוויטא, ודבריהם דברי נאצה הם, לא בלבד על בני הגאון נר"ו שהטה את לבבי, אלא גם עלי, שיכולים לפתות אותי לפסוק שלא כדין… אינני מוחל להם כלל וכלל, כי על בזיון התורה אי אפשר למחול".
לאחר דין תורה שהתקיים בבית הדין בהורדנה, ולאחר שהתקיימה בוררות, הוכרע הדין לצדם של מדפיסי וילנה, בתנאי שייקנו את כל העותקים שנשארו בידי מדפיסי סלאוויטא. באדיבות אתר כל הזמן.
